החלטה בתיק ע"פ 8914/04

1.        בפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שקבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר) בת"פ 276/00. המבקש אמור להתחיל בריצוי עונשו ב-18.10.2004.

2.        ב-11.3.04 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיפים 329(1) ו-329(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין (לפי סעיף 186 לחוק העונשין), וזאת בגין דקירתם של שני אנשים ב-21.3.00 בפאב ה"שליץ" במפרץ חיפה.

           ב-23.9.04 גזר בית המשפט המחוזי על המבקש שלוש וחצי שנות מאסר בפועל בניכוי כשלושה שבועות בהם היה המבקש עצור, ובנוסף שנה וחצי מאסר על תנאי. נוכח בקשת בא כוח העורר, דחה בית המשפט המחוזי את ביצוע עונש המאסר עד ליום 18.10.04 בשעה 9:00.

           ב-3.10.04 הגיש המבקש לבית משפט זה הודעת ערעור מנומקת המכוונת הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין של בית המשפט המחוזי. להודעת הערעור צירף המבקש בקשה זו לעיכוב ביצוע גזר הדין של בית המשפט המחוזי.

3.        המבקש טוען בבקשת עיכוב הביצוע כי מאז ששוחרר בערבות לפני כארבע שנים הוא לא נעצר, והתייצב לכל ישיבות בית המשפט, לרבות ישיבת שימוע גזר הדין. הוא טוען עוד, כי משך כל תקופת התנהלות המשפט נגדו הוא לא סיכן את הציבור. והוא מבקש כי אורה על עיכוב ביצוע גזר הדין של בית המשפט המחוזי עד למתן פסק דין בערעור.

4.        הטענה המרכזית היא כי סיכויי הערעור טובים הם. לטענת ב"כ המבקש שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע שהמבקש נטל חלק בארוע. לדבריו אין לסמוך על הזיהוי שזהה המתלונן את המשיב. ב"כ המשיב מצביע על כך שגם לפי קביעות בית המשפט המחוזי שגה המתלונן כשמסר שאחיו של המשיב השתתף בארוע, ואין חולק על כך שאחיו של המשיב היה במעצר. עוד טוען הוא כי בית המשפט שגה בקובעו שהאליבי של המשיב הופרך. לכל היותר היה מקום לקבוע שהאליבי לא הוכח, או לחילופין - שהמבקש שיקר.

5.        עיינתי בהכרעת הדין המפורטת, ואיני שותפה להערכה שסיכויי הערעור גבוהים הם, זאת על אף טעותו של המתלונן בזיהוי של האח. ישנן ראיות נוספות, רבות עוצמה, הקושרות את המשיב לארוע. הרקע לארוע היה התקלות מילולית בין המתלונן לסיון, חברתו של המבקש. סיון עצמה מסרה שקבעה עם המשיב בפאב. המשיב התכחש לכל הכרות עמה. והעיקר: הודעתה במשטרה (ת/50) של דיאנה (פסקאות 7-10 לפסק הדין), קושרת את המשיב במישרין לארוע. בית המשפט העדיף את הודעתה במשטרה על עדותה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. איני מקבלת את הטענה שלכל היותר שיקר המבקש בהכחשת נוכחות, ואין נפקא מינה, מבחינת ההרשעה, שלא הוכח שהמבקש היה זה שדקר במו ידיו.

6.        מדובר במעשה אלימות חמור, ללא סיבה של ממש. תקופת המאסר אינה קצרה. בנסיבות אלה אין מקום להיעתר לבקשה. ניתן לטפל במבקש ובמצבו הבריאותי גם במאסר.

7.        הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ‏‏כ"ז תשרי, תשס"ה (12.10.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עע התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: